עשרה ימים של שכרון חושים.

מה כבר לא אמרו עליה. איטליה.

שכרון חושים אחד גדול. כמו אהוב/ה שנמשכים אליו/ה בתשוקה עזה. כמו התעלסות בעוצמה כל פעם מחדש, כמו להתגעגע ואז להיפגש, הטעמים העזים, הריחות המשכרים, הנופים המדהימים, השפה כמו מנגינה אחת גדולה, האנשים שברובם חמים ומסבירי פנים, הקנולי, הספוליאטלה, מבחר העוגות והעוגיות, הפסטות מעשי ידי הנונות(סבתות), הפיצות, הלחמים, הגבינות, הנקניקים, הגראפה ששורפת בנשמה אבל מורידה כל ארוחה, הקמפארי, הפיאצות, הקתדרלות, המבצרים, דה וינצ'י ושאר הגאונים, המרפסות עם הפרחים והכביסות, כבישים מעולים, הסיבובים בהרים (צרים ומפחידים), תעלות ונציה, סמטאות, מסכות, מוראנו, בוראנו וכיכר סן מרקו אחת, אגמים, ברבורים, פולנטה עם פיטריות וגרנה פדנו, ריזוטו מילאנזי, יצירותיו של פלאדיו ועוד ועוד ועוד.

La dolce far niente .

כן, ככה זה בחופשה, המתיקות שלא לעשות כלום. לנשום, לספוג, לאכול, ללמוד, להנות גם כשאת לבד.

אחזור בקרוב לגור בך קצת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s